החלטה בתיק רע"א 7116/11

1.        על פי תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מוסמך בית המשפט שלערעור:

"ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה...; בית המשפט רשאי להשתמש בסמכותו זו אף אם הערעור מתייחס רק לחלק מן ההחלטה, ורשאי להשתמש בה לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אם לא הגישו ערעור או ערעור שכנגד." [הדגשה אינה במקור]

           סמכות זו של בית המשפט שלערעור ויישומה עומדים במוקד הדיון בבקשה שלפניי.

           בקשת רשות הערעור מופנית כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' שנלר) שקיבל את ערעורו של משיב 1 והפחית את סכום הפיצויים שנקבע בפסק הדין של בית המשפט השלום בתל אביב-יפו מיום 14.12.09 שניתן על-ידי כב' השופט צ' כספי, בו חויב משיב 1 יחד עם משיבים 2-4 לשלם למבקשים פיצוי בסכום של 100 דולר ליום איחור בגין הפרת הסכם שכירות בתוספת שכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח והוצאות משפט. בערעור שהגיש משיב 1 בית המשפט המחוזי הפחית חיובו כך שישלם סך של 60 דולר ליום איחור, והחיל תוצאה זו גם כלפי משיבים 2-4, למרות שלא ערערו, באמצעות תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי.

2.        בין משיב 1 לבין המבקשים נחתם הסכם שכירות לפיו משיב 1 (להלן: השוכר) ישכור מהמבקשים (להלן: המשכירים) חנות הממוקמת ברח' שבזי 59 בתל-אביב בכדי לפתוח במקום עסק של פיצוציה (קיוסק). שלושה ערבים חתמו על ההסכם - משיבים 2-4 בבקשה זו (להלן: הערבים). על פי ההסכם, השוכר התחייב לפנות את המושכר כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ עד ליום 28.02.07 לכל המאוחר. עוד נקבע בהסכם כי אם לא יעשה כן, יהיה עליו לשלם סך השווה ל-100 דולר עבור כל יום איחור כפיצויים מוסכמים מראש וכן לשלם את ההוצאות המשפטיות שייגרמו למשכירים בצירוף שכר טרחת עורך דין. השוכר לא פינה את המושכר בתום תקופת השכירות אלא באיחור של כ-300 ימים.

           המשכירים תבעו את השוכר ואת שלושת הערבים לפינוי המושכר ולפיצוי מוסכם בגין הפרת החוזה בתקופה בה החזיק השוכר במושכר שלא כדין וכן עבור הוצאות משפט. בית משפט השלום נתן פסיקתא חלקית לחיוב השוכר בדמי השכירות הקבועים בהסכם עבור התקופה בה החזיק שלא כדין במושכר, ובפסק הדין הסופי חייב את השוכר בתשלום פיצוי למשכירים בסך של 100 דולר ליום בגין 333 ימים ובנוסף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין על סך 15,000 ש"ח. הערבים חויבו אף הם במסגרת פסק הדין, יחד עם השוכר ולחוד. השוכר ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחלוף המועד הקבוע לכך בחוק, זאת לאחר שקיבל אורכה להגיש ערעור נוכח נסיבותיו החריגות שמנעו ממנו להגיש את הערעור בזמן. שלושת הערבים לא ערערו אלא צורפו כמשיבים פורמאליים, והצהירו כי הם תומכים בערעור (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא מיום 21.07.10). בהמשך, ולאחר הגשת כתבי בי-דין, הגישו הערבים בקשה לצרפם כמערערים בהליך בבית המשפט המחוזי על דרך תיקון כתב הערעור של השוכר והצטרפות לנימוקיו. בית המשפט המחוזי דחה בקשתם, אך הותיר אפשרות, במקרה שיחליט להפחית מחיובו של השוכר, להפעיל את סמכותו מכוח תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי על מנת להחיל את פסק הדין גם כלפי הערבים.

           תוצאת הערעור הייתה כי שיעור הפיצויים המוסכמים שהוטל על השוכר הופחת ב-40%, כך שהשוכר חויב בסך של 60 דולר לכל יום איחור. הוחלט לעשות שימוש בתקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי במקרה דנא ולהחיל את פסק הדין גם במסגרת היחסים שבין המשכירים לבין הערבים. זאת נימק בית המשפט המחוזי בטעם שהמדובר בערבים, שהם כבר משיבים בערעור, ולגביהם "הכלל היסודי הינו כי אין הערב חב מעבר לחיוב החייב" (עמ' 9 לפסק הדין). אם לא תוחל כלפיהם התוצאה הרי שייווצר מצב לא ראוי בו המשכירים יקבלו מהערבים סכומים שאינם מגיעים להם, כמעין עשיית עושר ולא במשפט.

3.        המשכירים מלינים על פסיקתו של בית משפט קמא שהחיל את פסק דינו כלפי הערבים. לטענתם, חזית הערעור נפתחה רק מול השוכר, ואילו פסק הדין של בית המשפט השלום הפך חלוט וסופי כלפי הערבים משלא ערערו עליו. הם הסתמכו וכלכלו צעדיהם בהתאם לפסק הדין של בית משפט השלום, לפיו יכלו להיפרע מהערבים במלוא החיוב שנקבע בו. טוענים המשכירים כי אין הערבים יכולים "לקפוץ על העגלה" בשלב זה ולהצטרף לערעורו של השוכר, אשר הוגש כשלעצמו שלושה חודשים ומחצה לאחר מתן פסק הדין בשלום, ושאיחורו אושר רק נוכח הטעמים המיוחדים הנוגעים אליו. הצטרפות הערבים לערעור השוכר מרוקנת מתוכן את התקנות הקובעות מועדים להגשת ערעור.

4.        הנוסח המלא של תקנה 462 הינו:

"בית המשפט שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה, או לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה ולהורות על דיון חדש, או ליתן החלטה נוספת או אחרת ככל שיחייב הענין;בית המשפט רשאי להשתמש בסמכותו זו אף אם הערעור מתייחס רק לחלק מן ההחלטה, ורשאי להשתמש בה לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אם לא הגישו ערעור או ערעור שכנגד." [הדגשה אינה במקור; להלן: סיפא]

           תקנה זו מסמיכה את בית המשפט שלערעור ליתן כל החלטה שצריך היה לתת, לרבות החלטה המצויה בסמכותה של הערכאה הדיונית (רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר, פ"ד נח(1) 854, 864). הוראה זו הובהרה בפסיקה כמתייחסת לכל בעלי הדין ולא רק לאלה אשר כלפיהם נדרש סעד אופרטיבי בערכאת הערעור (ע"א 8495/00 ברזילי נ' שיכון ופיתוח לישראל, פ"ד נה(4) 721; להלן: עניין ברזילי). ניתן לחלק את תוכן התקנה לשניים. כפי שמתבאר מכותרת התקנה, המשותף לשני חלקי התקנה הוא "סמכותו של בית המשפט בערעור". הרישא מסמיכה את בית המשפט שלערעור לבטל או ליתן כל החלטה שצריך היה לתת או החלטה שמתחייבת מכוח העניין וכן להורות על דיון חדש. חלק זה של התקנה הינו כללי ומתבקש כדי שערכאת תעשה מלאכתה השיפוטית נאמנה. החלק השני, המצוי בסיפא של התקנה, קובע כי בית המשפט שלערעור רשאי להשתמש בסמכות האמורה לטובת המשיבים או בעלי דין אחרים אפילו לא הגישו ערעור. סמכות זו מעניקה לבית המשפט שלערעור את הכוח להחיל את תוצאות הערעור על כל מי שהיו בעלי הדין בערכאה הדיונית. דבריו של הנשיא לשעבר י' זוסמן ביחס לתקנה מחדדים ומועילים בהקשר זה:

"שתי שלוחות לתקנה זו. הראשונה [הסיפא]:כוחו של בית משפט שלערעור אינו מוגבל לדיון בערעורו של המערער נגד אותו משיב אשר נגדו מבקש המערער סעד, אלא משהוגש ערעור, נפתחת לכל אורכה ורוחבה אותה חזית שהיתה קיימת בדרגה הראשונה, ובגבולותיה מוסמך בית המשפט לפסוק גם לטובת בעל דין שלא ערער ונגד בעל דין שנגדו לא ערערו. דרך משל: שניים הגישו תובענה והיא נדחתה. אחד התובעים ערער והשני לא ערער. בית המשפט שלערעור מוסמך ליתן פסק דין גם לטובת התובע שנמנע מלערער...השלוחה השניה  [הרישא]היא, שבית המשפט שלערעור, לשם מילוי חובתו ליתן אותו פסק דין שהדרגה הראשונה חייבת היתה לתתו, גם אינו מוגבל בנימוקי הערעור שהועלו לפניו בכתב הערעור, אלא יוכל הוא לפסוק על פי נימוקים שלא הובאו כלל לפניו." (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, 814 (1995)).

           הנה כי כן, הסמכות בסיפא של התקנה רחבה, ואינה מסויגת. נוכח הסטייה מן הכלל לפיו אין בית המשפט פוסק סעד לטובת צד שלא ביקש אותו, אין תמה שהשימוש בסמכות זו מוגבלת. כפי שנקבע, הסמכות מכוח התקנה הינה סמכות שבשיקול דעת ובית המשפט מפעילה בצורה זהירה, כאשר רק במקרים נדירים יושיט סעד לצד שלא ערער (ע"א 695/79 מפעל התורה למען הישיבות בארץ נ' מרים כהן, פ"ד לז(2) 52, 68; והשוו וראו: ע"א 716/76 "מען" אגודה שיתופית נ' מיכאל וינברגלא(2) 485; עניין  ברזילי ובש"א 4553/01 שיכון ופיתוח לישראל נ' ברזילי (25.07.01);  והמחלוקת באשר ליישום התקנה בע"א 1932/90 פרץ בוני הנגב נ' בוחבוט פ"ד מז(1), 357).

           מצב משפטי זה, יש בו כדי להפתיע ממבט ראשון. על פניה הסמכות המוענקת לערכאה הערעורית מכוחה של תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי חריגה היא בנוף עקרונות המשפט האדוורסרי. לפי האחרונים, בית המשפט פוסק בגדר הסכסוך הקונקרטי שהצדדים הניחו לפניו. "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (תלמוד בבלי סנהדרין ו, ב). ראייה זו של הדיין כוללת גם את זהות הצדדים להליך שנידון לפניו. ואמנם, ניתן לומר שהלכה למעשה התקנה לוקחת חלק בהגשמת מטרות-על החשובות לכל שיטת משפט, כל אחת בדרכה שלה. לא בכדי נאמר "מטרות-על" בלשון רבים, ולא בלשון יחיד. שאלה יפה השייכת לתחום תורת המשפט הינה מה היא ה-מטרה של המערכת המשפטית. היו שהצביעו על חשיבות איתור האמת, כפי שנפסק: מטרה עיקרית של בית המשפט כמוסד היא להכריע בכל מחלוקת על-ידי קביעת האמת (ע"א 1354/92 היועץ המשפטי נ' פלונית פ"ד מח(1) 711, 721). קביעת עובדות אמת היא אמת מידה מרכזית בהליך השיפוטי (אהרן ברק, "על משפט, שיפוט ואמת" משפטים כז 11, 13 (1996)). היו שהדגישו דווקא את המשוכות הקיימות בהשגת היעד האמור. הגדרה מה היא האמת קשה היא, גם בעולמה של מערכת המשפט (John. W. Salmond, On Jurisprudence 72-73 (1966); לדיון בסוגיה מנקודת מבט אחרת ראו: ש"י עגנון, עיר ומלואה, למשל בעמ' 17 או בעמ' 666-667 (שוקן, התשל"ג)). עשוי להיווצר פער בין האמת כפי שהיא משתקפת בבית המשפט לבין האמת כמות שהיא לאמיתם של דברים מחוץ למערכת המשפט. הפער בין שתי האמיתות - העובדתית והמשפטית - נובע, בין היתר, מיכולתה או ליתר דיוק מגבלתה, של מערכת משפטית להתחקות אחר המצב העובדתי המלא תוך שמירה על איזון עם ערכים נוספים העומדים במרכזה. כשלעצמי, הייתי שם דגש על הצדק - "צדק צדק תרדוף" (דברים ט"ז, כ). כך או כך, לא ניתן להשיג את היעד, יהא אשר יהא, באופן אבסולוטי; עסקינן בשאיפה אליו, או אם תרצו ברדיפה אחריו.

           לצורך הכרעה בבקשה לרשות ערעור זו, נכון להדגיש כי סדרי הדין ודיני הראיות נועדו לשמור על טוהר ההליך בד בבד עם השאיפה לגילוי האמת המשפטית ועשיית משפט צדק (והשוו: ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד, 103-105 (1999); ע"א 430/74 פרידה בסמן נ' גזית תכנון שירותי אדריכלים והנדסה, פ"ד כט(1) 228, 234). בשל כך, יש טעם בהסתייגות המשכירים משינוי התוצאה האופרטיבית בתיק זה כלפי הערבים משום שלא היו מערערים בהליך קמא. אלא מאי? תקנה 462 סיפא באה לעולם המשפט גם על מנת לסייע לבית המשפט לחתור אל האמת המשפטית ואל הצדק במקרי קיצון המחייבים זאת (וראו: ע"א 405/86 ודאד מרשי נ' עאדל (28.09.89) בו נכתב שהתקנה נוצרה כדי למנוע "מצב הנוגד את הצדק או את תקנת העולם"). לשון אחר, תנאי הכרחי אך לא מספק להפעלת תקנה 462 סיפא הוא שאילולא יחילו החלטה גם כלפי צדדים להליך שלא ערערו, יגרם חוסר צדק משווע. למשל, וזו הדוגמא כאן, ביכולתה של הסיפא לתקנה למנוע מצב של פיקציה משפטית, שהייתה מתעוררת באופן מובהק היה ופסק הדין בערעור לא תוקן לטובת הגורם שלא הגיש ערעור. פיקציה כזו, לפיה קיימת תוצאה אחת כלפי השוכר ואחרת כלפי הערבים, הייתה מרחיקה אותנו מאוד מן האמת ומן הצדק.

 5.       הסקירה והניתוח שהוצגו מפנים את הזרקור למלוא כובד השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים במקרה זה. לאמור, האם החלטת בית משפט המחוזי כאן בשבתו כבית משפט לערעורים לפסוק על פי תקנה 462 סיפא הוא שימוש ראוי בשיקול הדעת המוענק מכוחה? דרך אחרת להציג את השאלה היא - האם המקרה דנא מקיים את התנאי האמור ונופל בגדר אותם חריגים המצדיקים פסיקה על יסוד התקנה. כזכור, השוכר התקשר עם המשכירים בחוזה שכירות, עליו חתמו שלושת הערבים כבטוחה לתשלום. עקב הפרת החוזה, הערבים נתבעו בהליך בבית משפט השלום. הם חויבו בגובה הפיצויים שהוטלו על השוכר מכוח ערבותם להסכם השכירות. בערעורו השוכר צירף אותם כמשיבים פורמאליים. הוחלט להפחית 40% מגובה הפיצויים שהוטלו על השוכר, ומכוח תקנה 462 סיפא להחיל את ההפחתה על הערבים. מצאתי כי במקרנו ישנם מאפיינים שבסדרי הדין ובדין המהותי המבססים את מסקנת בית המשפט המחוזי לפיה המקרה דנא נמנה על אחד החריגים. אבהיר.

           ברובד הדיוני, הערבים הינם משיבים פורמאליים בערעור. לכן ניתן "להטיב" עימם על-ידי מתן החלטה לטובתם. היבט נוסף של הרובד הדיוני הוא שניתן לבצע את התיקון האופרטיבי של הסתירה שנוצרה כלפי הערבים ללא צורך בבירור עובדתי נוסף. באמצעות תקנה 462 ניתן להסתפק בקביעה ששיעור החיוב שנפסק לשוכר בערעור יהווה גם תקרה לחיוב הערבים. ברובד המהותי, בליבת ההצדקה לערוך שימוש בתקנה 462 עומדת מהות הקשר בין הערב לחייב העיקרי. זו נשענת על העובדות כפי שנקבעו בפסק הדין בערעור. אין צורך בבירור נוסף גם בנקודה זו. טיבם של יחסי ערב-חייב מקורו בהגדרה כללית שאינה תלויה בנסיבות העניין. הערב הינו בגדר חייב על-תנאי. היה והחייב העיקרי לא ישיב את חובו לנושה, כי אז הערב, לכל היותר, יחויב במקומו. הראשון מגדיר את היקף החיוב של השני. זוהי אמת משפטית הנובעת מהגדרת המונח ערבות. כלשון סעיף 4(א) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967: "אין הערב חב ביותר מחיובו של החייב ולא בחמור ממנו". ביישום לענייננו, תוצאה לפיה השוכר יחויב בסכום של 60 דולר לכל יום איחור ואילו הערב יחויב ב-100 דולר לכל יום יוצרת כאמור, מיניה וביה, פיקציה משפטית שעל פניה דורשת תיקון. יש בכך לפגוע באמת המשפטית, לא רק מבחינה חיצונית - בכך שהמשכירים יקבלו סכומי יתר - אלא אף מבחינה פנימית ביחסים שבין הערב לחייב. מן הצד האחר, אין בכך לפגוע בזכויות המשכירים שכן הערבים יכנסו בנעלי החייב העיקרי על חיובו הפסוק כלפי המשכירים אם לא יפרע אותו. תוצאה אחרת, בה דוגלים המשכירים, לפיה הערבים יחויבו בסכום העולה על חיוב השוכר מפרה את מהות תפקידו של הערב, ומובילה לחוסר צדק בולט. כאן נכנסת לתמונה תקנה 462 שמעגנת את סמכות בית המשפט שלערעור להתאים את תוצאת פסק הדין לשינוי שבוצע מהשלב הדיוני לשלב הערעורי. זהו הבסיס גם לקביעתו של בית המשפט המחוזי. עולה כי השימוש בתקנה לא נועד כדי למנוע כל אי צדק, כי אם אי צדק בעל תכונות ייחודיות. דוגמא לכך נמצא בתיק זה: היעדר מחלוקת עובדתית ואי צדק ברור ומהותי שנובע מסתירה של הגדרות משפטיות נהירות שהן אף קלות ליישום.

6.        מטיעוניהם של המשכירים עולה שהם אינם חולקים על סמכותו של בית המשפט שלערעור לעשות שימוש בתקנה 462. אלא שהם טוענים כי הדבר אינו מוצדק ואף מוטעה במקרה שלפנינו. זאת מאחר שהערעור של השוכר הוגש ממילא באיחור, והתקבל רק עקב נסיבותיו הייחודיות שלו. במצב זה, משחלף מועד הגשת הערעור, התחזק לגישתם אינטרס ההסתמכות שלהם כי יוכלו לפרוע כלפי הערבים את פסק הדין קמא בסכום המלא שנפסק בו. טענה זו אינה תואמת את הדין. בית המשפט רשאי להאריך מועד להגשת ערעור מטעמים מיוחדים שיירשמו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי). טעמים אלו, אם נמצאו על-ידי בית המשפט כמיוחדים, "מצדיקים" את האיחור. המשמעות היא שהפגם-לכאורה בשל הגשת הערעור באיחור אינו דבק בו, אלא הוא "נרפא" מאליו לאחר שניתנה אורכה. במילים אחרות, בבקשה להארכת מועד להגיש ערעור יש מקום לשקול את השלכת האיחור על הצד שמנגד, אך משהוחלט ליתן אורכה, יש לראות את הערעור כאילו הוגש במועדו. אין בתקנות סדר הדין האזרחי אבחנה בין ערעור שהתקבל בזמן לבין ערעור שהתקבל, אך באיחור. ערעור כזה הינו ככל הערעורים, עליהם חלים כל סדרי הדין. זאת לרבות האפשרות המצויה בתקנה 462.

7.        במקרה דנא, בית משפט קמא שקל את הדברים לרוחבם ולעומקם, לרבות את העובדה שהערבים בחרו במודע שלא להגיש ערעור: "דהיינו, השלימו עם התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא" (עמ' 9 לפסק הדין). עולה מכל המקובץ שלא נפלה שגגה בהחלטתו, הן במישור הכללי והן במישור היישום הפרטני בתיק זה. אם כך, יוצא כי המקרה אינו עונה על המבחנים להתערבות בהחלטה ב"גלגול שלישי" בהליך של רשות ערעור.